<h1>שבלי הלקט דיני נדרים ושבועות סימן מ"ח</h1>
<h2>דף לו.</h2>
מצאתי בתשובות הגאונים ז"ל, וששאלתם, תנו רבנן [יבמות ס"ד ע"א] נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה אינו רשאי לבטל מפריה ורביה אלא יוציא ויתן כתובה. האי יוציא דקאמר יוציא לכתחילה ואח"כ יתן כתובה וגרע מדין הלואה, או דילמא, מציא איתתיה למימר ליה, לא שקילנא גיטא מינך עד דמשלמת לי כתובתי, דאנא אשקול גיטא וכתובה בחד שעתא, ואי לית לך יתיבנא בביתך ואכילנא ושתינא ומכסינא. ואם תמצא לומר בכי האי מילתא מציא אמרה ליה, היכא דהוא לא בעי לגרושה ואנן הוא דכפינן ליה כיון לית ליה בהדיה כדי כתובה לא מפסדינן ליה ולא אכפינן ליה לגרשה. ואי איניש מדעתיה בעי לגרשה לאינתתה בין אית ליה בנין מיניה ובין לית ליה בנין מינה ולית לה שעור כתובה, מי מצי אמר לה טלי גטיך וצאי וכתובתיך תהא עלי כרשו ככל הלואות דעלמא, ומה דמחייבנא ליך מן דינא יתעביד כי מצינא לאינסובי. ואיהי אמרה לא שקילנא גיטא מינך אלא אם כן יהבת לי כתובתי, אי הויא טענתה טענה ומחייבינן ליה בשאר כסות ועונה לדיליה ולא מצי מגרש לה עד דיהיב לה כתובתה. ואם תמצא לומר לא מצי מגרש לה אי אטעייה, אי נמי יהב לה גיטא על כרחה, בכי האי גוונא הוי גיטא או לא, מי אמרינן כי אמור רבנן דמצי מגרש לה על כרחה, היכא דיהב לה כתובתה, אבל למיפק בלא כתובה לא אמור רבנן, או דילמא לא שנא. וכן מאן דאשתבע על איתתיה דלא יהנה מינה בין בשם בין בס"ת ולית עמיה שעור כתובה, מי מצי אמר לה הכי, או איהי מציא למיטען עליה הכי, אם תמצא למימר דמצי למימר לה הכי, אם חזר ונתחרט על שבועתו, מי מצי מיפר לה ע"י חכם שבעירו או זקן חשוב, או לא, כיון דדבר מצוה הוא מצי מיפר, כי ההוא מעשה [גיטין ל"ו ע"א] דמקרי דרדקי, או דילמא, התם נדר הכא שבועה, מאי יליף לנא מרנא. פשיטא, כל היכא דבעי לגרשה בין לקיומי מצות פריה ורביה בין שלא מצאה חן בעיניו, ובין שבקש אחרת, צריך לשלומי לה כל מאי דחזי לה, ולמיסב גיטא עם כתובתה כאחד. וכן תנן [כתובות נ"א ע"א], נשבית חייב לפדותה, אמר הרי גיטה וכתובתה תפדה את עצמה אינו רשאי וחייב לפדותה. לקתה, ואמר הרי גיטה וכתובתה תרפה עצמה, רשאי. דאלמא, הכין תורת גירושין, גיטה וכתובתה. אבל ודאי אי איהי בעיא מיניה לגרושה, בין שנתחייב להוציא וליתן כתובה ובין שבאה מחמת טענה, אי אית ליה לשלומי לה משלם, ואי לית ליה, מאי יכול למעבד, ליכא יוכלא, אלא צריך לאודועה לאשה דלא יכלינן אלא לאשבועי דלית ליה מדעם, ולסדרה עליה כדרך שמסדרין לב"ח [ב"מ קי"ד ע"א], דיליף מיכה מיכה מערכין, דכתיב ביה, על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן וכו', ואי מצטביא בהכין היא ידעה וכייפינן ליה לגרשה ולאישתבועי ולסדורי, ואי לא בעיא גרושין לא בעיא. וליכא לספוקי בכל הני דשאילתון אלא היכא דקפץ ומסר לה גיטא בעל כרחה, ובהאי נמי פשיטא דגיטא הוי ומתסרא ביה לכהונה ומישתריא ביה לעלמא, ופשיטא נמי דמחייב נמי במזונותיה עד דמשלם לה כתובתה, דלא גרע מההיא אלמנה דאמרינן [כתובות צ"ח ע"א], ההיא איתתא דתפסה כסא דכספא בכתובתה אתאי לקמיה דרבינא אמר לה, לית דחייש להא דר' שמעון דאמר, לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף, דאלמא דאף על גב דלא אשתייר ליה אלא מקצת כתובה אית לה מזוני, אבל למיכפייה לאהדורה ליה לאינתו משום עונה לא אשכחינן. אלא אית לה לאינסובי לאחר, ואע"ג דמינסבא לאחר אית לה עליה מזוני עד דמשלם כתובתה מזוני ושקלה דמי מזונות, דלא גרעא מכתובתה, דתנן [כתובות ק"א ע"א], הנושא את האשה ופסקה על מנת שיזון את בתה ה' שנים, חייב לזונה ה' שנים, ולא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא אמה, ולא יאמרו שניהם הרי אנו זנים אותה כאחת, אלא האחד זנה והאחר מעלה לה דמי מזונות. ולענין מי שנשבע שלא ליהנות מאשתו ולית ליה כתובה לגרושה אז ודאי הוא בנפשו פשע, שגלוי וידוע לפני יוצרו דלית ליה לשלומי לה ואפילו נשאר עני והוא לא מצטביא שלא לשלומי לה כתובתה, וכמה דלא משלם לה מחייב למיקם לה בשאר כסות ועונה. הרי הוא כמי שנשבע לבטל את המצות, שלא לעשות סוכה, ושלא ליטול לולב, ושלא להניח תפילין, וכיוצא באלו, וכשבועת שוא היא זו, ואע"ג דבעידן דמשתבע אין פשוטן של דברים לעבור על המצוה, הרי באה שבועתו לידי שוא. אי בודאי הוה בדעתיה בשעתא דאישתבע דלית ליה לשלומי וכל כמה דלא משלם לה מחייב בשארה כסותה ועונתה ואשתבע אע"ג דלא עביד מאי דמחייב, הרי זו ודאי מעיקרא שבועת שוא שחייב על זדונה מלקות ומלקינן ליה ושרי לאוכולה ולאשקוייה ולמיקם בעונתה ולא צריך התרת חכם, אבל אי לא הויין אלין מיליא בדעתיה בעידן שבועתו, אלא כסבור היה שיכול לעמוד בשבועתו, ולבסוף איגלי ליה דלא יכול למיקם, או דחשיב דאית ליה שעור כתובה, וכד חפיש במיליה לא אשכח, או דחשב שיכול לגרשה ותיהוי כתובתה עליו כהלואת חוב, ולבסוף איגלי מילתא דלית ליה מן דינא למעבד הכי, או אפילו אחרינא כיוצא באלו, לאו שבועת שוא היא, ולית עליה מלקות, אלא לשבועת שגגות דמיא, ומתניתין בהדיא תנן [נדרים ס"ה ע"ב], פותחין לאדם בכתובת אשתו, ומעשה באחד שנדר מאשתו הנאה והייתה כתובתה ד' מאות זוז ובא מעשה לפני ר' עקיבא וכו'. ולענין מאי דאמריתו התם נדר הכא שבועה, הא תנן [נדרים כ"ה ע"ב, שבועות כ"ח ע"ב] נמי כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות, ואע"ג דדמיא להא דאמור רבנן שאכלתי ולא אכלתי, הכי נמי התירו חכמים לענין בטוי שאוכל ולא אוכל, והאי נשבע צריך לחכם ומתיר לו. ואע"ג דמן כמה דורות סליקו להו רבנן התרת חכם לשבועה, מלתא דמצוה שאני, דלאו דבר הרשות הוא, ולא מצי לקיומי שבועתו, ולא מונעין רבנן התרתה, ואמרינן [נדרים כ"ב ע"א], אמר רבא אמר רב נחמן, הלכה נזקקין לאלהי ישראל. ומאי דאמריתו שמתיר על ידי חכם שבעירו או זקן חשוב, הלכתא, או חכם מומחה אע"ג דיחיד הוא, ואי הדיוטות אינון בעי שלשה, וכי היכי אמור רבנן [נדרים ע"ח ע"א] לעניין מה דכתיב בפרשת נדרים [במדבר ל'] "זה הדבר" וילפינן משחוטי חוץ דכתיב ביה [ויקרא י"ז] אהרן ובניו וכל ישראל, למאי הלכתא, אמר רב ששת להכשיר שלש הדיוטות בהתרת נדרים, והא ראשי המטות כתיב, אמר רב חסדא ואיתימא ר' יוחנן, ביחיד מומחה, והנך שלשה הדיוטות דאמרינן מיבעי דהוו גמירי, אע"ג דהוו מומחין, ולמיתב ולהתעטף בישיבת בית דין. עד כאן נוסח התשובה.
ולגאון אחר מצאתי, על אחד שהדיר קרובו ברבים, ועל דעת רבים, ובלשון הזה הדירו, על מנת שלא יהיה בו חרטה, והמודר היה עני, ונתחרט המדיר כי נכמרו רחמיו על קרובו שרואה בחסרונו, כי היה רגיל מתמול שלשום לזכות בו, מי אמרינן כיון דקיימא לן [גיטין ל"ו ע"א] לדבר מצוה יש לו הפרה, הא נמי חשיב כדבר מצוה שיהא מותר לזכות בו. נראה לי, דלא חשיב הפרה לדבר מצוה אלא היכא דלא איפשר ע"י אחר, כי ההוא דמקרי דרדקי, דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דליכא דדייק כוותיה, וכגון אונס שגירש והדירה הנאה, דלא אפשר לקיים עמוד והחזר אלא ע"י עצמו, והיינו לדבר מצוה, אם לא יפר הנדר תבטל המצוה לגמרי. אם תאמר כל מדיר את חברו על דעת רבים יהיה לו הפרה כדתנן [נדרים ס"ה ע"ב] פרק ר' אליעזר, פותחין לו בחרטה מן הכתוב בתורה, וא"ל אם היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור, ולא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, הרי כמה מצות תלויין במדיר, ותנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א], המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר ידירנה הנאה, ומוכח בגמרא דאם ידירנה על דעת רבים שוב לא יהיה לו הפרה, ואמאי לא יהיה לו הפרה כדי שלא יעבור על לא תקום ולא תטור דומיא דשמא יעני. וגבי משה בר עצורי דרב הונא בריה הוה דחיקא ליה מילתא, דא"ל רבא לאביי, והא אנן ידירנה הנאה תנן, משמע שם ידירנה הנאה לא יהיה לו תקנה בהפרה, וצריך להדירה על דעת רבים, ושוב לא יוכל להפר, אע"ג דהוה דחיקא ליה מילתא לא חשיב לדבר מצוה, הואיל ואיפשר להתפרנס על ידי אחר או לילך אצל חנוני, כדאמרינן פרק אין בין המודר [נדרים מ"ג ע"א], אי נמי אם נפל עני כבר ליד הגבאי אמרינן בפרק ר' אליעזר [נדרים ס"ה ע"ב], כל דמיעני לאו עלי נפל מאן דמטי לי לפרנוסי בהדי כולי עלמא מפרנסינא ליה. ועיקר טעמא דנודר על דעת רבים דאין לו הפרה, לא מצינו למיקם, נדר שהודר ברבים יליף [גיטין מ"ו ע"א] לה מקרא [יהושע ט'], כי נשבעו להם נשיאי העדה, אבל על דעת רבים מפרש בגמ' לא מטעמא ולא מקרא. אי מפרשינן משום דתלא בדעת אחרים דהשתא לא מצינן למיפתח ליה בחרטה, לאו אדעתא דהכי מי נדרית, ולא לבך עלך, דלא אדעתא דידיה נדר, ולא תלה נדרו בלבו הלכך אין לו הפרה, אפילו מדעת אותן רבים שנדר על דעתם, שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ואם אין החרטה תלויה בו אינו נעקר מעיקרו, ואי אפשר להתירו אלא כשהחרטה תלויה בנודר, א"כ אמאי נקיט על דעת רבים, אפילו על דעת יחיד, ואם תמצא לומר, הוא הדין אפילו על דעת יחיד, ואיידי דנקיט שהודר ברבים נקיט נמי על דעת רבים, אם כן, יכול אדם להתנות בשעת הנדר שלא תהא החרטה תלויה בו, אם כן יתנה בטוב על מנת שלא יהא בו חרטה, דלא מצי למימר אילו ידענא דהכי והכי לא נדרנא, דמעיקרא כאילו פריש נדרנא אדעתא דכל מילי. והמפרש דמדעת אותן רבים יש לו הפרה, א"כ אונס שהדיר גרושתו על דעת רבים אמאי קרי ליה פרק אלו הן הלוקין בטלו לעשה וכו'. נדר שהודר ברבים באפי תלתא וידעי נדריה כדאמרינן בפרק השולח [גיטין ל"ו ע"א] ויש לו הפרה, דבמסכת בכורות [מ"ו ע"א] אמרינן, אמר אמימר הלכתא, נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואין צריך דעת הנהו דנדר באנפייהו. ועל דעת רבים אין לו הפרה, מפרש רבנו תם, דנדר על דעת ראובן שמעון ולוי, ואפילו ליתנהו שם, אבל אם אמר סתם על דעת רבים ולא הזכירם בשם לא הוי כלום. ועל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה, ואפילו שלא מדעתן, דמסתמא ניחא להן. והא דאמרינן בנדרים [ס"ה ע"א] פרק רבי אליעזר, במדין נדרת ובמדין לך והתר נדרך, אומר רבנו תם ז"ל, דאין צריך להתיר בפניו אלא דומיא דמשה, שבשביל הנדר נתן לו יתרו בתו, וכן צדקיהו עשה לו טובה נבוכדנצר שלא הרגו, כי קנאו בכיבוש, דכתיב [במדבר כ"א], וישב ממנו שבי, וכן פירש רבנו חננאל בפרק השולח. אבל אם אדם נודר בפני אדם נדר בעלמא ואינו נודר לשום אותם בני אדם יכול להתיר אפילו שלא בפניהם.
תשובת הרב ר' אברהם מרייגשבורק, ישמחו השמים ותגל הארץ לך מורי הרב ר' שמחה נר מערבי, מפני שאתה מצוה עלי לדון לפניך על נדר על דעת רבים, הנני דן לפניך, לפי עניותי נראה, שנדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שסילק עצמו מכל החרטות, וכל החרטות שיכולין להיות באותו נדר קיים, והוה ליה כאומר איני רוצה שיהא החרטה תלויה בי כי אם בכם ובטלה דעתו, שלא מצינו החרטה תלויה כי אם בנודר עצמו. אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, דמסתמא חרטת מצוה לא קיים, ודבר זה לא שייר לעצמו להתחרט, ולאו דווקא על דעת רבים, אלא אפילו על דעת יחיד, והאי דנקט תלמודא על דעת רבים משום דמרה דשמעתא הוה אמימר, ונקט למילתיה בלישנא דדעת רבים אפילו לדבר מצוה יש לו הפרה דאיכא תרתי לריעותא, רבים וגם על דעת רבים, אפילו הכי לדבר מצוה יש לו הפרה, ועוד משום מלתא, שאפילו אם היה רוצה להתיר יתבייש בדבר, אחר שיודעים בו רבים, וכדקיימא לן נמי [ב"ב ל"ט], דכל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. וכל [שבת מ"ו ע"ב] הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אין להזכיר בכאן, כי אין שייך לומר בו שום קיום סילוק חרטה. וגם זה נראה לי, לפי עניות דעתי, שאם אדם נודר בלשון תנאי או הריני נודר על מנת שאיני מתחרט תנאו בטל, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ורבי אומר, דלא קרינא מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שאר כסות ועונה, דהתורה חייבתו, על מנת שאין לך עלי אונאה, דכתיב ולא תונו איש את עמיתו. ורבינו יצחק ב"ר שמואל ז"ל השיב, ועל המדיר את חבירו על דעת רבים, והיה בית כנסת בביתו של מדיר, ואין מנין בעירו ואפילו עם המודר יש לומר כי דבר מצוה היא, ולא מיבעיא היכא דאתי מנין לפרקים, אלא אפילו לא אתי מנין לפרקים מצוה היא, שישתתפו יחד ובית אלוקים ילכו ברגש, כיון שקבעו שם מקום לתפלה, ומתוך כך קובעין עצמן לתפלה, ומתכוונין לאביהם שבשמים, ואין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.
<h2>דף מו.</h2>
ולגאון אחר מצאתי, על אחד שהדיר קרובו ברבים, ועל דעת רבים, ובלשון הזה הדירו, על מנת שלא יהיה בו חרטה, והמודר היה עני, ונתחרט המדיר כי נכמרו רחמיו על קרובו שרואה בחסרונו, כי היה רגיל מתמול שלשום לזכות בו, מי אמרינן כיון דקיימא לן [גיטין ל"ו ע"א] לדבר מצוה יש לו הפרה, הא נמי חשיב כדבר מצוה שיהא מותר לזכות בו. נראה לי, דלא חשיב הפרה לדבר מצוה אלא היכא דלא איפשר ע"י אחר, כי ההוא דמקרי דרדקי, דאדריה רב אחא ואהדריה רבינא משום דליכא דדייק כוותיה, וכגון אונס שגירש והדירה הנאה, דלא אפשר לקיים עמוד והחזר אלא ע"י עצמו, והיינו לדבר מצוה, אם לא יפר הנדר תבטל המצוה לגמרי. אם תאמר כל מדיר את חברו על דעת רבים יהיה לו הפרה כדתנן [נדרים ס"ה ע"ב] פרק ר' אליעזר, פותחין לו בחרטה מן הכתוב בתורה, וא"ל אם היית יודע שאתה עובר על לא תקום ולא תטור, ולא תשנא את אחיך בלבבך, ואהבת לרעך כמוך, וחי אחיך עמך, שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו, הרי כמה מצות תלויין במדיר, ותנן פרק שום היתומים [ערכין כ"ג ע"א], המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה, ר' אליעזר אומר ידירנה הנאה, ומוכח בגמרא דאם ידירנה על דעת רבים שוב לא יהיה לו הפרה, ואמאי לא יהיה לו הפרה כדי שלא יעבור על לא תקום ולא תטור דומיא דשמא יעני. וגבי משה בר עצורי דרב הונא בריה הוה דחיקא ליה מילתא, דא"ל רבא לאביי, והא אנן ידירנה הנאה תנן, משמע שם ידירנה הנאה לא יהיה לו תקנה בהפרה, וצריך להדירה על דעת רבים, ושוב לא יוכל להפר, אע"ג דהוה דחיקא ליה מילתא לא חשיב לדבר מצוה, הואיל ואיפשר להתפרנס על ידי אחר או לילך אצל חנוני, כדאמרינן פרק אין בין המודר [נדרים מ"ג ע"א], אי נמי אם נפל עני כבר ליד הגבאי אמרינן בפרק ר' אליעזר [נדרים ס"ה ע"ב], כל דמיעני לאו עלי נפל מאן דמטי לי לפרנוסי בהדי כולי עלמא מפרנסינא ליה. ועיקר טעמא דנודר על דעת רבים דאין לו הפרה, לא מצינו למיקם, נדר שהודר ברבים יליף [גיטין מ"ו ע"א] לה מקרא [יהושע ט'], כי נשבעו להם נשיאי העדה, אבל על דעת רבים מפרש בגמ' לא מטעמא ולא מקרא. אי מפרשינן משום דתלא בדעת אחרים דהשתא לא מצינן למיפתח ליה בחרטה, לאו אדעתא דהכי מי נדרית, ולא לבך עלך, דלא אדעתא דידיה נדר, ולא תלה נדרו בלבו הלכך אין לו הפרה, אפילו מדעת אותן רבים שנדר על דעתם, שהחכם עוקר את הנדר מעיקרו, ואם אין החרטה תלויה בו אינו נעקר מעיקרו, ואי אפשר להתירו אלא כשהחרטה תלויה בנודר, א"כ אמאי נקיט על דעת רבים, אפילו על דעת יחיד, ואם תמצא לומר, הוא הדין אפילו על דעת יחיד, ואיידי דנקיט שהודר ברבים נקיט נמי על דעת רבים, אם כן, יכול אדם להתנות בשעת הנדר שלא תהא החרטה תלויה בו, אם כן יתנה בטוב על מנת שלא יהא בו חרטה, דלא מצי למימר אילו ידענא דהכי והכי לא נדרנא, דמעיקרא כאילו פריש נדרנא אדעתא דכל מילי. והמפרש דמדעת אותן רבים יש לו הפרה, א"כ אונס שהדיר גרושתו על דעת רבים אמאי קרי ליה פרק אלו הן הלוקין בטלו לעשה וכו'. נדר שהודר ברבים באפי תלתא וידעי נדריה כדאמרינן בפרק השולח [גיטין ל"ו ע"א] ויש לו הפרה, דבמסכת בכורות [מ"ו ע"א] אמרינן, אמר אמימר הלכתא, נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, ואין צריך דעת הנהו דנדר באנפייהו. ועל דעת רבים אין לו הפרה, מפרש רבנו תם, דנדר על דעת ראובן שמעון ולוי, ואפילו ליתנהו שם, אבל אם אמר סתם על דעת רבים ולא הזכירם בשם לא הוי כלום. ועל דעת רבים לדבר מצוה יש לו הפרה, ואפילו שלא מדעתן, דמסתמא ניחא להן. והא דאמרינן בנדרים [ס"ה ע"א] פרק רבי אליעזר, במדין נדרת ובמדין לך והתר נדרך, אומר רבנו תם ז"ל, דאין צריך להתיר בפניו אלא דומיא דמשה, שבשביל הנדר נתן לו יתרו בתו, וכן צדקיהו עשה לו טובה נבוכדנצר שלא הרגו, כי קנאו בכיבוש, דכתיב [במדבר כ"א], וישב ממנו שבי, וכן פירש רבנו חננאל בפרק השולח. אבל אם אדם נודר בפני אדם נדר בעלמא ואינו נודר לשום אותם בני אדם יכול להתיר אפילו שלא בפניהם.
תשובת הרב ר' אברהם מרייגשבורק, ישמחו השמים ותגל הארץ לך מורי הרב ר' שמחה נר מערבי, מפני שאתה מצוה עלי לדון לפניך על נדר על דעת רבים, הנני דן לפניך, לפי עניותי נראה, שנדר על דעת רבים אין לו הפרה מפני שסילק עצמו מכל החרטות, וכל החרטות שיכולין להיות באותו נדר קיים, והוה ליה כאומר איני רוצה שיהא החרטה תלויה בי כי אם בכם ובטלה דעתו, שלא מצינו החרטה תלויה כי אם בנודר עצמו. אבל לדבר מצוה יש לו הפרה, דמסתמא חרטת מצוה לא קיים, ודבר זה לא שייר לעצמו להתחרט, ולאו דווקא על דעת רבים, אלא אפילו על דעת יחיד, והאי דנקט תלמודא על דעת רבים משום דמרה דשמעתא הוה אמימר, ונקט למילתיה בלישנא דדעת רבים אפילו לדבר מצוה יש לו הפרה דאיכא תרתי לריעותא, רבים וגם על דעת רבים, אפילו הכי לדבר מצוה יש לו הפרה, ועוד משום מלתא, שאפילו אם היה רוצה להתיר יתבייש בדבר, אחר שיודעים בו רבים, וכדקיימא לן נמי [ב"ב ל"ט], דכל מלתא דמתאמרא באפי תלתא לית ביה משום לישנא בישא. וכל [שבת מ"ו ע"ב] הנודרת על דעת בעלה היא נודרת אין להזכיר בכאן, כי אין שייך לומר בו שום קיום סילוק חרטה. וגם זה נראה לי, לפי עניות דעתי, שאם אדם נודר בלשון תנאי או הריני נודר על מנת שאיני מתחרט תנאו בטל, מפני שהוא מתנה על מה שכתוב בתורה. ורבי אומר, דלא קרינא מתנה על מה שכתוב בתורה, אלא שאר כסות ועונה, דהתורה חייבתו, על מנת שאין לך עלי אונאה, דכתיב ולא תונו איש את עמיתו. ורבינו יצחק ב"ר שמואל ז"ל השיב, ועל המדיר את חבירו על דעת רבים, והיה בית כנסת בביתו של מדיר, ואין מנין בעירו ואפילו עם המודר יש לומר כי דבר מצוה היא, ולא מיבעיא היכא דאתי מנין לפרקים, אלא אפילו לא אתי מנין לפרקים מצוה היא, שישתתפו יחד ובית אלוקים ילכו ברגש, כיון שקבעו שם מקום לתפלה, ומתוך כך קובעין עצמן לתפלה, ומתכוונין לאביהם שבשמים, ואין תפילתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת.
